נאומו של דוד גרוסמן בהר הצופים - 11 ביוני 2017

אתמול באמפיתאטרון בהר הצופים בירושלים, הוענק לסופר דוד גרוסמן דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. גרוסמן נשא נאום ואני מביא אותו כאן במלואו:

יושב ראש חבר הנאמנים, מר מיכאל פדרמן; נשיא האוניברסיטה, פרופסור מנחם בן ששון; רקטור האוניברסיטה, פרופסור אשר כהן. מכובדַי.

ערב טוב לקהל הרב, לדוקטורנטים, שהופכים היום לדוקטורים, ולבני משפחותיכם הגֵאים בכם. ערב טוב לחבריי, מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, וברכה מיוחדת לכלת פרס בובליק -(Bublick) הגברת רות דיין.

תודה על הכבוד הרב שאתם חולקים לחבריי ולי. זהו אות של הערכה והכרה, והוא יקר מאוד ללבי, גם מפני שאני בוגר האוניברסיטה העברית, ואת כל הטוֹב שקיבלתי פה, ממוריי ומֵרוח המקום, אני נושא אתי עד היום.

חברים יקרים, סופרים מדברים לא מעט על יִיסורי הכתיבה. על 'אימת הדף הריק', על לילות שבהם הם מתעוררים שטופי זיעה, כי הסיפור שאותו הם כותבים, לפעמים במשך שנים, נחשף להם פתאום בתורפתו, בחולשתו.

אני מכיר את המועקות האלה, אבל לא פחות מהן אני מכיר את העונג שיש בַּיצירה, בבריאת עולמו השלם של סיפור מאלפי פרטים ועובדות. יש סוג מיוחד של התפעמות שאני חש, כאשר דמות שהמצאתי מתחילה פתאום 'להקדים אותי', לרוץ ולמשוך אותי אחריה: פתאום היא, המומצאת, הבִּדיונית, יודעת יותר ממני על גורלה, על עתידה, על דמויות אחרות בסיפור, והיא מזרימה אלי, לא ברור לי איך, חומרי-חיים, ורעיונות, ותהפוכות של עלילה ותובנות שלא ידעתי שיש בי.

אני מרגיש שהיצירה היא אפשרות של מגע בָּאינסוף. לא האינסוף המתמטי ולא הפילוסופי- אלא האינסוף האנושי. כלומר, אינסוף פניו של האדם. אינסוף נימי נפשו, אינסוף דעתו ודעותיו, יצריו, תעתועיו, קטנותו וגדולתו, כוח יצירתו, כוח ההרס שבו, אינסוף צירופיו. כמעט כל רעיון שצץ בי בקשר לִדְמות שאני כותב פותח בפניי עוד ועוד אפשרויות שלה, גן של שבילים מתפצלים.

"דַי להתקיים כדי להיות מושלם", כתב הסופר והמשורר פרננדו פֶּסוֹאָה, והמשפט המופלא הזה, גם זורֶה מלח על פצעו של כל סופר, שיודע עד כמה קשה להפוך דמות שנֶהֶרתָה בַּדמיון לִדְמות שיש בה ולו חֶלקיק מאותה 'שלמות' פֶּסוֹאית, מִמְלֵאוּת-החיים שיש בִּשנייה אחת של אדם חי וקיים.

אל השלמות הזאת, שעשויה כמובן גם מאינסוף פגמים ומוּמים של אופי ושל גוף, אליה חותר הסופר. זו המשאלה, זה הדחף: להגיע לאותה התרחשות אלכימית, כשלפתע, באמצעות חומר דומם - סימנים מסודרים על דף בסדר מסוים - חוֹללנו חיים.

מי שכותב, מי שכתב כמה וכמה דמויות, והתמוסס לתוכן, וחזר מהן אל עצמיותו שלו; מי שחזר מהן אל עצמיותו, ויודע שעצמיותו כבר עשויה גם מהן; מי שיודע שלולא כתב אותן לא היה מכיר באמת את עצמו - הוא מכיר גם את העונג שיש בתחושת שפע-החיים שרוחשים בכל אחד ואחד מאתנו.

כמעט בנאלי להתפעל מכך, ובכל זאת הרשו לי להתפעל היום מן הבנאלי הזה: אנחנו, כל אחד ואחת מאתנו, מלאי חיים. יש בנו אינסוף אפשרויות ודרכים להימצא בתוך החיים, לִחיותם.

ואולי זה בכלל לא בנאלי, ואולי דווקא צריך להזכיר זאת לעצמנו: כי רְאו עד כמה אנו נזהרים ונמנעים מלִחיות את כל השפע שאנחנו, את כל מה שמזַמנים לנו נפשנו, וגופנו ונסיבות חיינו. כל כך מהר, בשלבים מוקדמים מאוד בחיינו, אנחנו נקרשים ומצמצמים את עצמנו להיות 'אחד', מובהק, מְגוּדָר ב"הגדרה" ברורה. ואולי דווקא כדי שלא נאלץ לעמוד מול השפע המבלבל, המתעתע לפעמים, אנחנו מאבדים את עצמנו מִדעת?

לפעמים החיים שלא נֶחיו, שהיינו יכולים לחיותם ולא עלה בידנו, או לא העזנו, קמֵלים בתוכנו ואינם; ולפעמים אנו חשים בהם, רואים אותם מנגד, והם שולחים אלינו מַדְקרות של צער, של החמצה ועלבון, ואפילו של אֵבל. כי משהו, או מישהו, נרצח שם.

זה יכול להיות ויתור על אהבה גדולה וסוערת למען שלוות נפש. או בחירה במקצוע לא מתאים, שבו אדם נמֵק כל חייו, או חיים שלמים בְּגֶ'נדר שאיננו הג'נדר הטבעי לו, או לה. זה יכול להיות אלף ואחת בחירות שאינן מתאימות לנו, פרי של לְחָצים וציפיות, וּפחדים שלנו, ורָצון לשאת חן, וכניעה ל'רוח הזמן'.

הַכּתיבה היא תנועה של הנפש בניגוד לאותו ויתור, לאותה הימנעות מהשפע שבנו. היא תנועה חתרנית של הכותב, בראש ובראשונה נגד עצמו. באופן גשמי יותר אפשר לדמות אותה למסאז' עיקש, שהסופר עושה פעם אחר פעם לתודעתו הנזהרת, הקפוצה, הבלומה.

בשבילי, הכתיבה היא תנועה חופשית, גמישה וקלה, על הציר הדמיוני שבו אני יכול לנוע בין הילד והזקן שהייתי ושאהיה; בין הגבר והאישה שאני; בֵּיני השפוי לביני המטורף. בין היהודי-במחנה-ההשמדה שאני, לבין מפקד המחנה הזה, שאני. בין הישראלי שאני, לבין הפלסטיני שהייתי יכול להיות, לו נולדתי 500 מ' מזרחה מכאן.

אני נזכר, למשל, בַּקושי שהיה לי לכתוב את אורה, הדמות המרכזית בספר 'אישה בורחת מבשורה'. במשך שנתיים נאבקתי בה, ולא הצלחתי לדעת אותה, לא עד כלות. היו סביבה המון מילים, אבל לא היה להן מוקד חי, לא נוצרה בה אותה פעימה של חיים, שבלעדיה אני לא יכול להאמין בַּדמות שאני כותב, להיותהּ.

בסוף, לא הייתה לי ברירה, ועשיתי מה שכל אזרח הגון במצבי היה עושה- ישבתי וכתבתי לה מכתב. פשוט, מכתב כמו פעם, עם עט ונייר, ושאלתי אותה, מה קורה, אורה? למה את כל כך מסרבת לי, איפה אני טועה בך? למה את לא מתמסרת?

ועוד לפני שהגעתי לסוף המכתב, כבר הבנתי- זה לא אורה שצריכה להתמסר לי. זה אני שצריך להתמסר לה. כלומר, להפסיק לחלוטין להתנגד לאפשרות של אורה שבתוכי. לזלוג לְתבנית-המעמקים שלה, שמחכָּה לי בתוך-תוכי. לָאפשרות של אישה בתוכי. לָאפשרות של האישה המסוימת הזאת בתוכי. להיות מסוגל להרשות לחֶלקיקי נפש - וגם גוף - שלי לרחף באופן חופשי, בלי מעצורים ובלי להיזהר, וגם בלי שום 'אינטרס' צר, מעשי, מוגבל, אל עבר המגנט החזק של אורה, ושל הנשיות שקורנת ממנה.

ומֵהרגע הזה, היא כמעט כתבה את עצמה- בעצמה.

חברות וחברים יקרים, אני יכול לדבר שעות על הכתיבה, אבל עוד מעט תתחיל השמש לשקוע. הֶהרים שמאחורַי, בקצה האופק, הרי מואב, ייצָבעו אָדום, וילכו ויחווירו, ותָוֵוי המִתאר שלהם יתפוגגו, ואחר כך יֵרד עלינו החושך.

אבל לפני שיֵרד החושך, אני רוצה לדבר על מציאוּת חיינו כאן; על מה שאנחנו הישראלים מכנים, 'המצב'; מילה שבעברית רומזת על איזו יציבות, ואפילו סטטיות, ובעצם היא שֵם מכובס ליותר ממאה שנים של דימום, של מלחמות, וטרור, כיבוש ופחד-מוות. ובעיקר- פטליזם, וייאוש.

ואולי אין מקום מתאים יותר לדבר על 'המצב' מאשר כאן, על הר הצופים. כי קשה לי להביט בנוף היפה הזה, ולנתק אותו מהמציאות, מהעובדה שאנחנו צופים כאן בְּמה שמכוּנֶה בְּסִכְסוּכית, "אזור מעלה אֱדומים וְ- 1E", וזו בדיוק הנקודה שבה רבּים בישראל, ובממשלת ישראל, שואפים להתחיל את סיפוח הגדה המערבית; ולעומתם, יש אחרים - ואני בתוכם - שחושבים שהמעשה הזה יביא קץ על הסיכוי לפתרון הסכסוך, ויגזור על כולנו להמשיך ולחיות במלחמה.

וכשאנחנו עומדים כאן, ה'מצב' נעשֶה דחוס עוד יותר, והוא מכיל בתוכו לא רק את האוניברסיטה, על כל החוכמה, והידע, והאנושיות ורוח חירות האדם, שנצברו בה במשך כמעט מאה שנה, אלא גם את 3000 הבדואים, גברים, ונשים וילדים, בני שבט שחי כאן כבר דורות, והם משוללי זכויות ונטולי אזרחות, ונתונים להתעמרות לא פוסקת, שמטרתה לסלק אותם מכאן. גם הם חלק מתמונת 'המצב'. גם הם מצבנו, כתובת על הקיר שלנו.

לפני חמישים שנה פחות שבועיים, אחרי סיום מלחמת ששת הימים, עמד במקום הזה, בָּאמפיתיאטרון של הר הצופים, רב אלוף יצחק רבין. רמטכ"ל הניצחון. רבין קיבל אז תואר 'דוקטור כבוד בפילוסופיה', ונשא נאום שהדהד מקצה הארץ ועד קצֶהָ.

הנאום של רבין (שנכתב על ידי קצין חינוך ראשי, מור'לה בר-און) התכוון בכל שורה שלו - וגם הצליח - לְהַבנות ולעַצֵב את התודעה ואת הזיכרון הקולקטיבי של הישראלים של אותה תקופה. הייתי אז בן 13, ואני עדיין זוכר את הצמרמורת שהוא העביר בי: הוא ניסח לנו, הישראלים, את תחושת הנס שקרה לנו. את גודל הישועה שנושענו. הוא נתן למלחמה ולתוצאותיה מעמד של סיפור מוּסר, שכמעט חורג מגבולות המציאות וההיגיון.

"כשאמרנו 'הטובים לטיס'," אמר רבין בנאומו, "לא התכַּוונו רק לַבּחינה הטכנית וּלכישְרון הכּפיים. התכַּוונּו שעל מנת שיהיו טייסינו מסוגלים להביס את כל חיילות האויב, של ארבע מדינות, תוך שעות ספורות, חייבים הם לִדְבּוק בַּערכים של טוּב מוסרי, ערכים של טוּב אנושי". "הפלוגות," המשיך רבין, "שבָּקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך (...) נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים, ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית".

זה נאום מאלף. הוא נרגש, אבל לא מתלהם, אף על פי שהימים היו ימי אופוריה. אלוהים, למשל, לא מוזכר בו ולו פעם אחת. גם לא האמונה הדתית. רק דמוּ בנפשכם איזה מקום היה לָאמונה, ולַקדוּשה וּלאלוהים בִּנאום כזה היום, ותבינו את התהליך שעברה ישראל מאז. אפילו הנגיעה באבני הכותל אינה מתוארת בו בהקשר דתי, אלא היא - כדברי רבין - "הנגיעה שנגעו הלוחמים הַישֵר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית."

וגם את זה אמר רבין: "צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן נתקלים אנו (...) בתופעה מוזרה בְקֶרב הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מִקב של עצב ותדהמה נמסך בַּחגיגתם (...) ייתכן שהעם היהודי לא חוּנך ולא הורגל לחוש את שמחת הכובש והמנצח".

כך אמר יצחק רבין, אבל באותם רגעים עצמם, כבר החל הכיבוש הצעיר, העוּבָּרי כמעט, להתרקם, להתפתח ולהסתעף, וכבר היו בו תאים ראשוניים, שנוצָרים בכל כיבוש, תאים של לאומנות וגִזענות, ואצלנו נוספה לכל אלה השתלהֲבות משיחית; וגם הֶחלה לנבוט בנו, בהחלט, 'שמחת הכובש', שרבין רצה כל כך להאמין שאין בנו, ושבסופו של דבר, בדרך ארוכה ונפתלת, הביאה גם לרציחתו, 28 שנה אחר כך.

כן, מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מזהיר, אבל אנחנו לא נזהרנו.

אין כנראה עַם המחוסן מפני שיכְרון הכוח. עמים חזקים ו'מוצקים' מאתנו לא עמדו בפיתוייו. קל וחומר מדינה של עם קטן, שבמשך רוב ההיסטוריה שלו היה חלוש ונרדף, נטול נשק וצבא שיגֵנו עליו. עַם שבתחילת יוני 1967 האמין שהוא עומד בפני סכנת השמדה, וכעבור שישה ימים הפך לכמעט אימפריה.

חמישים שנה חלפו. ישראל התפתחה לבלי הכֵּר. ההישגים של ישראל, כמעט בכל תחום, הם אדירים, ואי אפשר להתייחס אליהם כמובָנים-מאליהם. לא מובן-מאליו כל הסיפור כולו: שִיבת העם היהודי מִשִבעים גלויות אל מולדתו, והיצירות הגדולות שיצר בה, הם מהסיפורים המופלאים וההֶרואיים ביותר של האנושות כולה. גם מבלי להתכחש לטרגדיה שהביא המהלך ההיסטורי הזה על הפלסטינים, בני הארץ, המעבר של העם היהודי מֵעם של פליטים ועקורים, שרידי אסון גדול, לִמדינה משגשגת וחיונית וחזקה, גם הוא כמעט בלתי נתפס.

וכדי לשמור על כל היקר והטוֹב שיצרנו כאן, אנחנו צריכים להזכיר בלי הרף את מה שמאיים על עתידנו, לא פחות מהסכנות שמחוץ: ובראש ובראשונה את העיוות שפוגע בשורש הווייתה של ישראל - שהיא דמוקרטיה שכבר אינה דמוקרטיה במלוא מובנה של המילה; שהיא דמוקרטיה מתעתעת, ועלולה להיות, בקרוב, תעתוע של דמוקרטיה.

היא דמוקרטיה, כי יש בה חופש דיבור, ועיתונות חופשית, וזכות בחירה והיבּחרות לכנסת, ושלטון חוק וּבג"צ. אבל האם מדינה שכבר חמישים שנה כובשת עם אחר, ושוללת את חירותו, ןמגבילה את חירויותיהם של אלה שמתנגדים לכך, האם באמת ובתמים היא יכולה לטעון שהיא דמוקרטיה? האם ייתכן בכלל צירוף מילים כזה: 'דמוקרטיה כובשת'?

(אני חושב שכדאי שאדבר מהר יותר כעת, לפני שייכנס לתוקפו ה'קוד האתי' של האקדמיה...)

מאה שנים של סכסוך. חמישים שנות כיבוש. מֵעבר לוויכוח הפוליטי המוכר אני שואל, מה הן מעוללות לְנפש האדם, לרוחו של עם? של הנכבש, וגם של הכובש? אני חושב על תהליך היצירה שתיארתי לכם קודם- על תחושת אינסופיותו של האדם, של כל אדם. על ההבנה שמתחת לכל סיפור יש סיפור אנושי אחר; שזו היא הארכיאולוגיה האנושית: שכבות-שכבות של סיפורים, שכל אחד מהם נכון בדרכו.

אבל חיים בתוך מלחמה תמידית, שאין שום כוונה נחושה לשים לה קץ, חיים של פחד, וחשד ואלימות, הם מטבעם חיים של צמצום. צמצום הנפש וצמצום הדעת. של תפיסות סטריאוטיפיות עבות וגסות. של שלילת האנושיות של בנֵי עַם אחר, ובעקבות זאת- של כל אחר, באשר הוא.

זה, בסופו של דבר, האקלים התודעתי שבו צומחים פנאטיוּת, פשיזם, כמיהה לדיקטטורה. זה האקלים שהופך אותנו מבּני אדם להמון, לאנשים הרמטיים. אלה התנאים שבהם מתחילה לקרוס חברה אזרחית דמוקרטית, פלורליסטית, ששואבת את כוחה מהחוק, מתודעת השוויון, מזכויות האדם.

האם אנחנו יכולים לומר בביטחון, שהחברה בישראל מודעת לעוצמת האִיוּם הזה? האם היא מסוגלת להתמודד איתו? האם אנחנו בטוחים לגמרי שֶאלה שמנהיגים אותנו רוצים באמת ובתמים להתמודד אתו?

פתחתי בענייני כתיבה וסִפרות, וסיימתי בִּמציאות חיינו. אבל בשבילי הן שלובות זו בזו. איננו יודעים, כמובן, מי יעמוד כאן, במקום הזה, בעוד חמישים שנה מהיום. איננו יכולים לדעת באיזו מציאות יתקיים הטקס הזה, ואם יתקיים, והלוואי שיתקיים. איננו יכולים לנחש אֵלו בעיות ותקוות יהיו אז במוקד עניינו של העולם. באיזו מידה, למשל, תְשַנה הטכנולוגיה את נפשם ותודעתם - ואולי גם את גופם - של בני האדם. אֵלו רבדים ודיאלקטים יתוָוספו לעברית שתהיה אז בפיהם של אלה שיֵיאספו כאן, ואלו רבדים ייעלמו. האם הם יאמרו בנאומם את המילה 'שלום'- בשמחה? או בִּכְאֵב של אכזבה? של החמצה? או אולי דווקא בְּקַלילות של המובן מאליו? של שגרה שהפכה כבר לדרך חיים?

אינני יודע איזו ישראל תהיה זו. אני יכול רק לקוות בכל לבי, שהאיש או האישה שיעמדו כאן יוכלו לומר, בראש מורם ובכוונה מלאה:

אני אדם חופשי. ועַם חופשי. בארצי, בביתי, בתוך נפשי.

תודה.