מרצ טומנת את ראשה בחול

בעוונותיי, נולדתי לפני המדינה.

במלחמת ששת הימים השתתפתי בכיבוש חצי האי סיני כלוחם בנח״ל המוצנח והכרתי מקרוב את זוועות המלחמה.

עמדתי הפוליטית גובשה בשנת 1967 ולא השתנתה מאז ועד עצם היום הזה:

מלחמה היא מעשה ברברי שיש להימנע ממנו בכל מחיר;

צריך לעשות כל מאמץ כדי להגיע לשלום;

השלום וחיי אדם חשובים יותר מכל גרגיר חול;

השטחים שכבשנו הנם פיקדון שאותו עלינו להחזיר תמורת הסכם שלום.

לא הייתי בודד בעמדותיי אלה, רבים מחבריי חשבו כמוני.

בשנת 1968 נערכו הבחירות הראשונות שאחרי מלחמת ששת הימים.

לקראתן הוקמה מפלגה השלום שהתנגדה בתוקף לסיפוח שטחים כלשהם ובראשה עמד ד״ר גדי יציב.

ערב הבחירות הייתי משוכנע כי מפלגת השלום תזכה בארבעה או חמישה מנדטים אבל תוצאות הבחירות היו שונות לחלוטין.

המפלגה זכתה בכחמשת אלפים קולות בלבד ולא עברה את אחוז החסימה.

זכורים לי תחושות האכזבה וההחמצה כמו גם הידיעה שקולנו, הקול השפוי, נזרק לפח.

בשנים שחלפו מאז, שבתי והצבעתי למען אותה תפיסת עולם.

מוקד בראשות מאיר פעיל,

של״י בראשות לובה אליאב,

רצ בראשות שולמית אלוני,

מפ״ם בראשות יאיר צבן,

ומאז 1992 , שמונה פעמים ברציפות, אני מצביע בעקביות למפלגת מרצ.

ואף על פי כן, בבחירות הבאות לא אצביע למרצ אם תרוץ באופן עצמאי.

תחושתי היא כי מרצ עלולה שלא לעבור את אחוז החסימה החדש ותוריד לטמיון מעל מאה אלף קולות.

ב - 13 השנים האחרונות עומד ממוצע המנדטים של מרצ על 4.8.

בבחירות לכנסת ה -18 זכתה מרצ ב 3 מנדטים בלבד , למרות שבראשה עמד חיים אורון- ג'ומס, מועמד מצוין וראוי בהחלט.

לו שרר בשנת 2009 אחוז החסימה החדש, מרצ לא הייתה קיימת היום.

תסריט זה עלול בהחלט לחזור על עצמו ואני אינני רוצה שקולי ירד לטמיון כפי שכבר קרה לי ב 1968.

בשנה האחרונה העליתי סוגיה זו בפני אחדים מחברי הנהלת מרצ ונתקלתי בהתנגדות עזה.

ראשית, אמרו לי, איך אפשר לרוץ ביחד עם ״הימני הקיצוני״ בוז׳י שחלומו הוא להצטרף לממשלת נתניהו

ושנית, אמרו לי, הסקר הגרוע ביותר נותן לנו חמישה מנדטים.

הצעה להעלות נושא זה לסדר היום של ועידת מרצ נדחתה ולעומת זאת הוחלט להקדיש שלוש ועידות רצופות לענייני ״תקנון המפלגה״.

אצלי נפל האסימון.

הסתבר לי כי הסוגיה המטרידה יותר מכל את חברי הנהלת מרצ היא מי יזכה בהגשמת החלום האולטימטיבי, להיכלל בצמרת הרשימה בכנסת.

הסתבר לי כי ראשת מרצ שנבחרה לכנסת במילניום הקודם מקדישה את מלוא כוחה כדי להנציח את שלטונה במפלגה

( בניגוד לתביעת מרצ לחילופי גברי בכל תפקיד ציבורי אחר... )

הסתבר לי כי מרצ שקועה במאבקים פנימיים אינסופיים:

״אם נגדיל את מספר הצעירים בוועידה, ייבחר מועמד א׳ ולא מועמד ב׳״ ,

״אם נשנה את שיטת הייצוג של הקיבוצים ייבחר מועמד ב׳ ולא מועמד א׳.. וכך הלאה וכך הלאה.

קברניטי הספינה ״מרצ״ מתכתשים בינם לבין עצמם על סיפון הפיקוד ואינם רואים כי ספינתם משייטת אל עבר היבשה ועומדת להתרסק.

הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל לסמוך על שיקול הדעת של ראשי מפלגתי.

תוצאות הבחירות בארה״ב, כמו גם תוצאות משאל העם בבריטניה המחישו בפעם נוספת כי אין לסמוך כלל על סקרים.

גם אם הסקרים יתנו למרצ 8 מנדטים, המספר האמיתי, ביום הבחירות, עלול להיות מחצית מכך.

במציאות החדשה שנוצרה לאחר העלאת אחוז החסימה , אין מנוס מחבירת כוחות שאינם מסכימים בהכרח זה עם זה על כל דבר ועניין.

הרשימה המשותפת היא דוגמא מצוינת לחבירה נכונה שמנעה את זריקתם לפח של קולות רבים במגזר הערבי,

הוכחה לכך כי השלם, גם אם אינו מגובש והומוגני , עולה על בהרבה על סך חלקיו.

אם מרצ חפצת חיים עליה לחבור למפלגת העבודה, לתנועה ולכוחות חדשים חוץ מפלגתיים

ולהקים את המחנה הדמוקרטי החדש שיזכה לעשרות מנדטים ויציב אלטרנטיבה לשלטון הליכוד.

אכן, חלק מהשותפים למחנה לא יהיו שמאלנים כשרים לשיטת מרצ ומנהיגיה יאלצו להסתגל לחיים של פשרות במחנה פלורליסטי.

התארגנות זו תימשך זמן רב ותהיה רצופה במהמורות ולכן אסור לדחותה לרגע האחרון.

המהלכים להקמתו של המחנה הדמוקרטי החדש חייבים להתחיל במלוא המרץ כאן ועכשיו.